עיריית ת"א לא מסרה הודעה כדין לבעל נכס שנהרס על ידה

רקע

עיריית תל אביב (להלן: "התובעת"),  הינה רשות מקומית המוסמכת לפעול על פי דין למניעת סיכון למחזיקים או לציבור בבניינים שבתחום שיפוטה בהתאם לחוק עזר עירוני לתל אביב- יפו (הריסת מבנים מסוכנים) תשל"ב -1971 וחוק עזר עירוני לתל-אביב-יפו (מבנים מסוכנים) התשס"ב - 2001 (להלן: "חוקי העזר").

שולוביץ יעקב (להלן: "הנתבע"), הינו אחד הבעלים של הנכס המצוי ברחוב פיארברג 9 בתל אביב, והידוע כחלקה 8 בגוש 6936, (להלן: "הנכס"), (העתק מנסח הטאבו צורף כנספח א' לכתב התביעה).

ביום 10/07/03, בעקבות ביקורת מהנדס מטעם התובעת בנכס, הוצאה הודעה לפי סעיף 7 לחוק העזר לפיה הנכס נמצא במצב בו קיימת סכנה מיידית למחזיקים בו או לציבור ובשל כך הוצא צו הריסה מספר 0110-23-4 (העתק הצו  צורף כנספח ב' 1-  ב' 3 לכתב התביעה). באותו יום הודבק הצו בכניסה לנכס.

ביום 13/07/03 ביצעה התובעת את ההריסה בנכס וזאת בהתאם לצו ההריסה ולחוות דעת המהנדס והוראות הביצוע. משכך ועל פי הדין דרשה התובעת את החזר הוצאותיה בגין העבודות שבוצעו, כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשת התביעה.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת מכל וכל. ראשית, הוא תושב תל אביב, אשר כתובתו מזה שנים רבות הינה ברחוב מזא"ה  בעיר,  ועל אף כי הוא מופיע כמחזיק בחצי הנכס במתואר בנספח א' לכתב התביעה, נמנעה התובעת מליידע אותו  על צו ההריסה.

כמו-כן טוען הנתבע כי הנכס לא היה כלל "מבנה מסוכן" כמשמעותו בס' 7 לחוק העזר העירוני.

יתירה מזו, לגישת הנתבע פעולות ההריסה נעשו שלא כדין ותוך פגיעה בזכויות היסוד המעוגנות בחוק כבוד האדם וחירותו. מכתב התביעה עולה כי מודעת העירייה הודבקה בכניסה לבניין ביום 10/07/03 (יום חמישי) ואילו ההריסה בוצעה ביום 13/07/03 (יום ראשון) וזאת  מבלי שהיה סיפק לנתבע כלל לנסות ולכלכל את צעדיו בנידון, דהיינו, לנסות לבטל את צו ההריסה או לחלופין להרוס בעצמו את מה שטעון הריסה.

לגישת הנתבע התובעת לא נקטה בזמן סביר טרם בוצעה ההריסה וזאת בהתאם לסעיף 7 (ב) לחוק עזר לתל אביב -יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב- 2001, הקובע כי:

"לא ייהרס  או יאטם בניין, לפי צו כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהצו הודבק על הבניין או בקרבתו במקום הנראה לעין, זמן סביר, בנסיבות העניין, לפני ביצוע ההריסה או האטימה".

לגישת הנתבע תשובה לשאלת מהוא "הזמן הסביר" ניתן למצוא במכתב העירייה מיום 10/07/03 אשר נשלח למר לוונטהל אלחנן המחזיק בכ- 25% מהזכויות בנכס, בה נכתב:

" 4. באם לא תבצע את העבודות כנדרש, רשאית העירייה לבצע את העבודות הנדרשות ולגבות ממך את הוצאות הביצוע."

לגישתו על אף העובדה  כי הוא רשום כמחזיק בנכס על פי רישומי הטאבו לא מוען אליו המכתב,  התובעת אף  לא המתינה לקבלת המכתב בטרם ביצעה את ההריסה.

בהתנהגותה זו פעלה התובעת בחוסר סבירות וחוסר מידתיות.

על אף שתביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר', לאור חשיבות העניין, מצאתי לנכון לחרוג מהכלל של פסק הדין המנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ולפעול בהתאם לתקנה 214 טז(ב) סיפא לתקנות.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובעת המבקשת סעד, נושאת בנטל  השכנוע  שנתקיימו כל העובדות המהוות  את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי  על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי   פ"ד כ"א (2) 358, 364).

אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה היא מוטלת.